<h1>בכורות י"ב ע"א וש"נ</h1>
<h2>דף סא.</h2>
עוד כתב הרב בספר מדעו בהלכות מילה בפרק שלישי [ה"ו] אנדרוגינס אין מברכים על מילתו מפני שאינו ודאי אלא ספק. ושאלוהו חכמי לוניל והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן לא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכינן חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בבמה מדליקין. והשיב להם הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצות מדרבנן היא בין שתהיה המצוה מה"ת בין שתהיה מדרבנן וחכמים הם שתקנו הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וגו' לפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שהיה מן התורה עושים אותו דבר בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בהדיא בסוכה בשמיני ספק שביעי הכי והלכתא יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, ומינה את למד לכל מצוה שיסתפק לנו אם אנו מצווים או אם אין אנו מצווים עושים בלא ברכה וזהו העיקר שסומכים עליו. ואותם הדברים דבמה מדליקין בענין אחר הם אמורים וזהו פירושם שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו רב אדא אמר מלא תסור רב נחמן אמר משאל אביך ויגדך שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אקב"ו, והתיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהרי הוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ש"מ שאין מברכין על מצוה שהיא מדבריהם ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ואין תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגלה ועירוב ונטילת ידים אבל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו"ט ראשון ופריק אביי התם היינו טעמא כי היכי דלא ליזילזילו ביה ולהכי תקינו ליה ברכה אבל שאר דברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו בהם ברכה ולפיכך לא תקנו על מעשר דמאי ובא רבא ופריק פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי יום טוב שני מפני הספק הוא ותקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה למעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם. נמצאו דברי כלם רב עמרם ואביי ורבא שאינם אלא ליתן טעם שמפניו תקנו חכמים ברכה לכך וכך ולא תקנו ברכה לכך וכך הלכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכים עליו בין שהיה ודאי מדבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגלה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו"ט מברכים עליו וכל מצוה שעיקרה מה"ת ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה או אם אין אנו חייבים בה לא תקינו רבנן בה ברכה אעפ"י שודאית מה"ת כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני ספק שביעי והוא הדין בכסוי דם בכוי והוא הדין בכל ספק מצוה עכ"ל ספרו ולשון תשובתו.
וכל דבריו אינם אלא תימה, שחושב ספק שמיני ספק שביעי ספק דאורייתא, הא הוה ליה כיום טוב שני דקרי ליה תלמודא ספק דדבריהם בפרק במה מדליקין. ואי משום דסוכה דאוריתא כמו כן קדושת יו"ט דאוריתא. אלא היינו טעמא דלא מברכינן אסוכה בשמיני ספק שביעי כי היכי דלא ליזילזלו ביה ביום טוב דלא לימרו חול המועד הוא. ועוד כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא דאחר שעשיתו קודש לקדש קידוש היום תעשנו חול לברך אסוכה. ולא דמי לספירת העומר שמתחילין בליל יום טוב שני שלפסח. דהתם לאו בבת אחת אבל הכא אי מברך אסוכה מברך אכסא דקידושא כבשאר יומי טבי. ועוד דתרוייהו בשעת סעודה.
ועוד טעם גדול דקאמרינן בריש המוצא תפלין [ערובין צ"ו ע"א] ובסוף ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ח ע"ב] דלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו בעי כוונה. ואם היה מברך אסוכה בשמיני היה נראה כמתכוין להוסיף. ואל תתמה אהא דחשבינן יו"ט שני ספק דרבנן אע"ג דאי הוי ראשון הוי דאוריתא, דהתם טעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא ומנהגא בעלמא כדאמרינן בפ"ק דביצה [ד' ע"ב] הזהרו מנהג אבותיכם בידיכם. וכן דמאי אע"ג דספק טבל דאוריתא מ"מ חשיב ספק דרבנן משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם. דאע"ג דרבא הוא דמסיק הכי בפרק במה מדליקין, לאו משום דאביי לית ליה. דהא מתני' היא בפ' המביא כדי יין [שם ל"ד ע"ב] דתנן עומד אדם על המוקצה ערב שבת וכו' ואמרינן בגמרא [ל"ה ע"ב] ש"מ תלת ש"מ רוב עמי הארץ מעשרים הם ואביי גופיה מסיק ליה בפרק שני דכתובות [כ"ד ע"א]. גבי חיישינן לגומלין. אלא בהכי פליגי התם אביי ורבא, דאביי סבר משום דספק דדבריהם לא בעי ברכה ורבא סבר דוקא ספק כי האי דרוב עמי הארץ מעשרים לא בעי ברכה אבל ספיקי אחריני בעו ברכה.
וכן בפרק אעפ"י [כתובות נ"ו ע"ב] דלא משני אביי בדמאי הקילו ורבא משני ליה. ובפרק קמא דשבת [י"ג ע"א] גבי לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דמפרש אביי שלא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ולא סמיך ארוב עמי הארץ מעשרים הם כדקאמר רבא. וכן בשלהי פרק הניזקין [גיטין ס"א ע"א] גבי משאלת אשה לחברתה נפה וכברה דלא חייש רבא אטעמא דרוב עמי הארץ מעשרים הן. כל אותן הלכות נוחות לישבן והחכם יבין.
ונראה לדקדק דאספיקא דאוריתא מברכינן ממה דאמרי' בפרק מי שמתו [ברכות כ"א ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאוריתא, פי' דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא אמרי' על הספק יזכיר יציאת מצרים בלא ברכה משום לא תשא.
ועוד יש לדקדק מדאמרי' בפ"ק דביצה [ח' ע"ב] גבי כוי דאין מכסין את דמו ביו"ט גזירה משום התרת חלבו ופריך אי הכי בחול נמי ושקיל וטרי עד דמסיק דבחול ליכא למיגזר דאמרינן זיל טרח וכסי מספיקא אלא ביום טוב מי אמרינן ליה זיל טרח וכסי מספיקא, פי' וכשיבא לימלך ביום טוב ויאמרו לו כסה יסבור משום דכוי ודאי חיה ויאכל חלבו. והשתא היאך יטעה מאחר שיאמרו לו כסה בלא ברכה אלא שמע מינה דאספיקא מברך כי אורחיה.
ועוד נראה דאנדרוגינוס לענין מילה מיחייב מדאוריתא כודאי. דהא תנן במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דמילה [קל"ד ע"ב] ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס ובברייתא קתני בגמרא [קל"ה ע"א] ר' יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת ואמר רב חסדא בגמרא [קל"ו ע"ב] לא לכל אמר ר' יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך. ומסיק ומאי שנא גבי מילה משום דכתיב המול לכם כל זכר. כלומר אפילו יהי אשה אתא כל לרבויי כל זכרות. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא לענין שבת וכרת אבל לענין חיובא מודו דרבייה קרא אפילו יהא אשה. תדע מדאצטריך להו למדרש בברייתא ערלתו ודאי דוחה שבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. וכן לענין כרת אמרינן בירושלמי [סה"ג] וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה רבי יהודה ורבנן מקרא אחד הן דורשין ר' יהודה דרש זכר ורבנן דורשין ערל מה תלמוד לומר זכר שיהא כולו זכר ור' יהודה דורש זכר מה תלמוד לומר ערל אפילו מקצתו ערל. והשתא אם איתא דרבנן לא דרשי כל זכר ולא מחייבי ליה אלא מכח ספק למה לי קרא דלא דחי שבת ולא מיחייב כרת, אצטריך קרא למעוטי ספיקא. דכי האי גוונא פריך תלמודא בשלהי על אלו מומין [בכורות מ"א ע"ב] גבי אנדרוגינוס גופיה ובפרק [שתי מדות (מנחות צ"א ע"ב) גבי פלגס ובפרק] קמא דחולין [כ"ב ע"ב] גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ובפ' בתרא דיומא [ע"ד ע"א] גבי כוי וכן בפרק דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א]. ובפרק קמא דחגיגה [ד' ע"א] גבי טומטום.
ודכותיה אשכחן רב בפרק המפלת [נדה כ"ח ע"א] דאית ליה אנדרוגינוס ספיקא הוא גבי ראו לובן ואודם כאחת. וכן בסוף הערל [יבמות פ"ג ע"א] קאמר רב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס דלא הכריעו בו אם זכר אם נקבה. ובההיא שמעתא גופה [פ"ג ע"ב] אמר רב גופיה אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות ומרבי ליה מדכתיב את זכר משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו שני משכבות, פירוש לאו זכר ממש דשמא אשה הוא אלא קרי ליה זכר לפי שחייב עליו הכתוב כזכר אפילו הוא אשה מרבוייא דקרא.
והא דאשכחן בפרק המפלת [נדה כ"ח ע"ב] גבי ערכין וטומאת מקדש דממעט טומטום ואנדרוגינוס, ואשכחן נמי בסוף מסכת נזיר [ס"ה ע"ב] גבי ספק קדמה בהרת לשער לבן דמטהר ליה מדרשא דקרא ובפרק קמא דב"מ [ז' ע"א] גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן דדרשינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולא מקשינן בכל הני אצטריך קרא למעוטי ספיקא, לא דמי. וזהו כללו שלדבר. דכל דבר שאין הכתוב יכול לברר ספקתו כגון טומטום דיש מהם זכר ויש מהם נקבה וכן בהרת ושער לבן דפעמים שזה קודם ופעמים שזה קודם וכן עשירי ספק דיש שהוא עשירי ויש שאינו עשירי, בכי האי גונא אורחיה דקרא דממעט ליה כשיולד לנו ספק דאין ספק זה מחמת חסרון דעת אלא שאין בני אדם נביאים, אבל אנדרוגינוס וכוי ופלגס ותחלת הצהוב שכולם לעולם שוים הם ומחמת חסרון דעת הוא מה שאין אנו יכולים לברר באנדרוגינוס אם הוא זכר או נקבה ובכוי אם הוא חיה או בהמה ובתחלת הצהוב אם גדולים או קטנים ובפלגס אם הוא כבש או איל, בכי האי גונא לא אתי לעולם קרא למעוטי ספיקא. דקמי שמיא גליא. דליכא ספיקא קמי שמיא ואיך יבא הכתוב על זה.
והא דקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין [בכורות מ"א ע"ב] דטומטום ספיקא הוא וקדוש מספיקא דלא אתי קרא למעוטיה אעפ"י שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ואכל הני דפריך התם [מ"ב ע"א] אסיק עליהו סמי מכאן טומטום, קסבר רב חסדא דטומטום אם זכר הוא הרי הוא כשאר זכרים ואין לי למעטו דלא מוקמינן ביה מיעוטא דקרא כל כמה דאפשר לאוקומיה בדוכתא אחרינא כגון באנדרוגינוס. והכי פירוש' התם [מ"א ע"ב, מ"ב ע"א] מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש ומספיקא דהזכרים תקדיש דכתיב בבכור ניחא לאוקומיה למעט אנדרוגינוס שיש לו נקבות מלאוקומי למעט טומטום דשמא זכר הוא ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס אלמא תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום. ובפ"ק דחגיגה דאמרינן זכורך להוציא טומטום ופריך עלה אצטריך קרא למעוטי ספיקא, התם פריך משום דבלאו קרא הייתי פוטרו מן הראיה משום דאינו יכול לסמוך דספק אשה הוא אע"ג דסמיכה לא מעכבא [יומא ה' ע"א], כדאשכחן בפרק האשה בפסחים [פ"ח ע"ב] גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאת יבלת באחד מהן דפטורים מלעשות פסח שני משום דלא אפשר, ולא מייתו מותר הפסח משום סמיכה [שם פ"ט ע"א] אע"ג דבהמה שנמצאת מירושלם למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים [שקלים פ"ז מ"ד, קדושין נ"ה ע"א] ומקריבין אותם בלא סמיכה שהרי אין מכירים הבעלים, שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בדבר אחר. וספק מצורע דמייתי אשם [שם ע"ב] בלא סמיכה אעפ"י שמתנה בשלמים תקוני גברא שאני.
והא דאשכחן בפרק המפלת [נדה כ"ח ע"א, ע"ב] דממעט רב אנדרוגינוס לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית אע"ג דלדידיה ספיקא הוא כדפרישית ולא אמרינן אצטריך קרא למעוטי ספקא, התם תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר עד אדם או מנקבה עד אדם ואתא חד מנייהו לאנדרוגינוס וחד מינייהו לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטיה ואם הוא נקבה אתי עד נקבה למעוטיה מטעם שהוא משונה.
ולפי טעם זה אית ליה שפיר לרב ההיא דרב חסדא דבכורות. דהתם חד מיעוטא כתיב בבכור ולית לן לאוקומיה אלא באנדרוגינוס ולא בטומטום שהוא זכר גמור או נקבה גמורה אלא שהוא מכוסה ואם היה נקרע היה כשאר איש או אשה, אבל גבי שילוח דאיכא מיעוט יתירא ממעטינן נמי טומטום. והא דפריך התם [מ"א ע"ב, מ"ב ע"א] לרב חסדא מערכין דממעטינן ליה מערך איש ואשה מהזכר ואם נקבה, לא חשיבי יתורא כבההיא דרב. דהתם צריכי תרוייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי הוה אמינא לא גרע מנקבה ויהא בערך אשה ואי כתיב אם נקבה למעוטי הוה אמינא דאתא קרא להעלותו כזכר. והא דפריך מאם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמים להוציא טומטום ואנדרוגינוס ותרי מיעוטי איכא, דאם הוי מעוט כדמוכח בפרק המפלת [כ"ח ע"ב], לא גרסינן בההיא אם זכר אם נקבה. אלא זכר או נקבה גרסינן דכתיב בפרשת ויקרא [ג' ו'] גבי שלמי צאן דהכי דריש ליה בתורת כהנים. אבל אם זכר אם נקבה דכתיב בשלמי בקר [שם שם א'] דריש ליה בתורת כהנים ובפרק שני דבכורות [ט"ו ע"ב] ובתמורה בפרק ואלו קדשים [י"ז ע"ב] לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין. והשתא פריך שפיר לרב חסדא. דבהאי קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא והוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה
